דב הוז נולד ב- 1894 ברוסיה, למשפחה ציונית, שוחרת התרבות העברית.

הוריו, ברוך, מורה עברי, ושרה לבית גיסין הגשימו ב- 1906 את חלומם ועלו לארץ ישראל יחד עם ארבעת ילדיהם והתיישבו  ביפו.

דב בן ה- 12 החל את לימודיו בגימנסיה הרצליה, בית הספר התיכון העברי הראשון והיחיד.

דב סייע רבות למשפחתו במלחמת הקיום הקשה שלה, ועם זאת הצטיין בלימודים, היה תמיד נכון לעזור לכל חבר ושש למלא כל חובה בבית הספר.

בקרב בני כיתתו של דב, המחזור הראשון המסיים בית ספר עברי, שררה תחושה שהם

חלוצים, סוללי דרך לדורות של תלמידים, ומוטלת עליהם אחריות לשמש לנוער הגדל בארץ מופת  במסירותם לעמם.

תחושה זו הביאה שמונה מן הבוגרים להתלכד בקבוצה, שתחליט במשותף על דרכו ועל עתידו של כל אחד מחבריה.

הם קיבלו על עצמם להינזר מכל שאיפות אישיות, ולהקדיש יחד את חייהם לבניין הארץ.

בין שלושת מחברי הקבוצה  - משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז – נקשרו קשרי חברות

מיוחדים, שהתקיימו כל חייהם.

חברות נעורים זו תתחזק לימים בקשרי משפחה: דב ואליהו נשאו לנשים את שתי אחיותיו

של משה.

לפני החלטת הקבוצה, שנודעה בשם ההסתדרות המצומצמת, יצא משה לקושטא

להכשיר את עצמו לתפקיד מדיני ודב ואליהו הלכו לעבודה בדגניה.

הם נקלטו בעבודה ללא קושי והפיחו רוח צעירה בחיי החברה והתרבות של הקבוצה.

שלושה מעשי רצח של יהודים שביצעו ערבים באותה שנה, 1914 , החרידו את שלוות-החיים

בדגניה.

מפגשם הראשון של דב ושל אליהו עם נפילת חברים ועם הצורך בהתגוננות הוא הנדבך הראשון בפעולתם ליצירת כוח-המגן של הישוב, שלו הקדישו השניים את חייהם.

מלחמת העולם הראשונה קטעה את חיי העבודה על שפת הכינרת.

ימים ארוכים של חריש עם צמד בהמות בשדות רחוקים, היו מן המאושרים בימים של דב, 

שחלפו ללא שוב. כשהוכרז גיוס לצבא התורכי הוא התגייס ויצא עם חבורה של חניכי

הגימנסיה לבית ספר לקצינים על יד קושטא.

בתנאים הקשים של הצבא התורכי – רעב ומחסור, משמעת הכרוכה בעלבונות ובמכות

ובאווירה של עוינות כלפי יהודים מארץ ישראל, נתגלו שוב סגולותיו של דב,

שראה את עצמו אחראי על קבוצת ה"גימנזיסטים":

כושר מנהיגות, כוח סבל, יכולת לעמוד לימין חבר בשעת צרה ולהתמודד עם בעלי שררה,

תוך סיכון ואומץ לב, כדי להקל על סבל חבריו וכדי לשמור על הכבוד הלאומי. 

דב הוסמך כקצין ונשלח לשרת ביחידה שחנתה על יד דמשק.

שם קרה לו אסון, אביו שבא לבקרו נדבק במחלה ומת. מזועזע ושבור, נושא על עצמו את

אשמת מות אביו, בא דב להלווייתו. הוא לא יכול היה לעזוב את משפחתו באבלה ונשאר בארץ.

גזרת הגירוש הכללי שגזרו התורכים על כל תושבי תל-אביב ריתקה את דב לארץ.

אכזריותם של התורכים, מבצעי השמדת הארמנים שגם היא החלה בגירוש, הגבירה את החרדה

שסכנה צפויה לישוב וטעם השירות בצבא התורכי  פג.

הצורך להקים כוח, כדי שהישוב יוכל לעמוד על נפשו הורגש ביתר שאת ודב השתלב בפעולות הקבוצה היפואית, שנטלה על עצמה אחריות להגנת תל-אביב, ופעל יומם ולילה ללא לאות לצבירת נשק.

תוך התעלמות מן הסכנות, יצא דב בשלום מן ההרפתקאות שהיו מנת חלקו, כשהעביר במדים של קצין תורכי ולמרות היותו עריק מבוקש, נשק מן החזית אל העורף.

ואכן, כשחזר לדמשק התברר לו שהוא נדון למוות.

דב ידע שמחפשים אחריו ומצא מסתור דווקא  בלוע הארי. הוא נספח למשלחת של הצבא התורכי לחקור את מקורות המים במדבר הסורי, ויחד עמה יצא לתדמור.

כשסיימה המשלחת את תפקידה הצליח דב להגיע לתל-אביב, ובמשך שבועות רבים הסתתר בבתיה הריקים של העיר העזובה  ובפרדסי פתח-תקווה, שם התגוררה משפחתו.

כיבוש דרום ארץ ישראל  על ידי הבריטים שיחרר את דב מאימת התורכים והעמיד בפניו

אתגר חדש.

התקווה שהפיחה הצהרת בלפור עוררה בישוב רצון לקחת חלק בכיבוש חציה

הצפוני של ארץ ישראל, ודב יחד עם אליהו, היו מראשי תנועת ההתנדבות לגדוד העברי,

שעמד לקום במסגרת הצבא הבריטי, ומראשוני המתגייסים.

דב נטל חלק רב במאבק על הצביון הלאומי של הגדוד ובאותה שעה טיפל במסירות

בתפקידו כסרג'נט מייג'ור בחיילי הגדוד במיוחד בקבוצה של צעירים יהודים מתורכיה,

שנשבו על ידי הבריטים כששירתו בצבא התורכי.

רבים מהם נשאו כל ימיהם את זכר הימים ששירתו בגדוד עם דב.

החלום שהגדוד יהווה בסיס לכוח הצבאי של הישוב התנפץ כשהבריטים מנעו ממנו

בעקשנות להשתתף בכיבוש הגליל והאכזבה גברה כשהם מנעו מחיילי הגדוד להשתתף

בהגנה מפני הפרעות שפרעו הערבים בירושלים, בתל-אביב וברחבי הארץ.

דב היה אז בין הראשונים שהגיעו להכרה  שהישוב זקוק לכוח משלו, כוח עצמאי ,

והוא נמנה על מייסדי ארגון ההגנה והיה בין פעיליה ומעצבי דמותה עד יומה האחרון. 

פרשת חייו של דב הייתה שלשלת רצופה ומתמדת של שליחות לאומית, ביטחונית ומדינית,

במערכות פנים וחוץ, במגוון רחב של תפקידים.

איש תנועת העבודה  היה דב, אבל לבד מפעילות ענפה במסגרת המפלגה והעירייה, פעל דב רבות לייצוג הישוב והתנועה הציונית כלפי חוץ.

הוא יצא למסעות לארצות הברית ולדרום אפריקה, אבל עיקר פעולתו הייתה בלונדון, בקרב צמרת המדינאות הבריטית, אישי הממשלה והפרלמנט, מנהיגי מפלגות, בכירי העיתונאים וקובעי דעת-קהל, אותם שכנע  כי תביעתו של עם גולה ומפוזר לשוב לארצו, היא צודקת ושרק בארץ ישראל יימצא פתרון לבעיה היהודית.

לדב היה חלק בהשגת איגרת מקדונלד, התעודה המדינית אשר אפשרה התפתחות

נמרצת של הישוב בשנות ה- 30. 

דב  היה בין אלה שנבחרו על ידי הנהלת הסוכנות להעיד בפני הוועדה המלכותית הבריטית, שנשלחה לארץ ב- 1936 , נוכח המאורעות, כדי להמליץ על מדיניות חדשה.

דב דגל בהקמת מדינה יהודית עצמאית ולו בחלק של ארץ ישראל, אבל כשהוועדה המלכותית המליצה על גבולות מצומצמים, הוא התקומם וטען כי "דרושה לנו ארץ אשר תוכל לקלוט את המוני עמנו הזקוקים למקלט, מדינה  שבה נוכל לחפש פתרון לשאלת היהודים".

בין פעולותיו של דב למען בניין כוחו של הישוב, יש לציין במיוחד את יוזמתו ותרומתו ליצירת ראשיתה של תעופה עברית: הקמת חברת אווירון, שרכשה מטוסים קלים, ביצעה טיסות באזור, אך במיוחד שקדה על קורסים לטיס.

דב התמסר לחזון התעופה העברית וכוחו האווירי של הישוב יחד עם חברו, יצחק בן יעקב, איש דגניה, שנהרג עמו. השניים עברו בעצמם קורס והיו לטייסים.

שדה דב , שדה התעופה בתל-אביב נקרא על שמו.

ביום פרוץ מלחמת העולם השניה, התייצב דב בשם הישוב, בפני הנציב העליון והכריז

כי למרות הספר הלבן יתגייס הישוב בהמוניו לצבא הבריטי ויסייע למלחמה בהיטלר.

דב התמסר אז לעידוד ההתנדבות, והיה שותף פעיל בפעולה המדינית למען הקמת מסגרת של

צבא יהודי בתוך הצבא הבריטי.

אכן, פעולותיו בשני ימיו האחרונים אופיינית לדרך חייו:

• הוא שיגר תביעה חריפה למפלגת העבודה הבריטית לעשות למען מניעת פרסום חוקי הקרקע.
• ייצג את הנהגת הישוב בטקס הנפת דגל הלאום ביחידה יהודית בצבא הבריטי שעמדה לצאת לחזית.
• נטל ברכת פרידה מאסירי ההגנה בכלא עכו, בטרם יצא בדרכו ללונדון, לפעול שם לביטול הגזרה ולשחרור האסירים.

בדרכו חזרה אירעה תאונה בה נהרגו דב , רעייתו רבקה, בתם הבכורה תרצה, בת אחותו וגיסתו, ויצחק בן יעקב, מן המשפחה שרדה בתו תמר.

דב הוז נפל במילוי תפקידו בכ"ט כסלו תש"א, 29.12.40 והובא לקבורה בבית העלמין הישן

בתל-אביב.

הספר "בית בתל-אביב" הכולל מכתבים של דב בימי עלומיו, יצא לאור בהוצאת משרד הביטחון.